הורות לאור שיטת העבודה של ביירון קייטי

כיצד להגיד "כן" ו"לא" אותנטיים בתוך מערכות היחסים שלנו, במיוחד עם ילדנו?

"לקח לי שנים של הורות עד שלמדתי להגיד לילדים שלי "לא" ולהישאר שלמה. להגיד "לא". וזהו. בלי "זנבות". באהבה. אהבה להם ואהבה לעצמי.

להגיד "לא" בלי לכעוס עליהם שאני צריכה להגיד לא ולמה הם לא יודעים מראש שזו תהיה התשובה?

להגיד לא בלי להתנצל, להרגיש שפגעתי, שאני בעצם אמורה להגיד כן.

להגיד לא בלי אח"כ לנסות לרצות, לפצות.

"לא". שקט, כנה ואוהב. כזה שלא מתפשר על החיבור והנוכחות שלי איתם. למרות שידעתי את כל התיאוריות בראש - שילד צריך גבולות, שלשמוע "לא" זה חשוב, שאסור לי לעבור על הגבולות של עצמי כי אחרת…למרות שידעתי את כל זה הייתי מופעלת. הייתי אומרת "לא" ואז כועסת כשהילדים כעסו עלי. הייתי מטיחה בהם את ה"לא" שלי, הרבה אחרי שהרגשתי אותו, כשכבר לא היתה לי ברירה והוא השפריץ לי בתוקפנות מבהילה. הייתי כועסת עליהם שהם "מתקילים" אותי ו"מכריחים"

אותי להגיד להם לא. (את יודעת שאסור, אז למה את שואלת?). מה שבעצם קרה שם זה שהייתי אומרת "לא" ונבהלת. כי האמנתי. הינה חלק מהאמונות שזיהיתי כשעבדתי עם עצמי על הנושא הזה:

"כשאני אומרת להם לא אני הורסת להם את החלום". "שאני אומרת להם לא הם נפגעים ממני". "כשהם נפגעים ממני הם לא רוצים אותי יותר". "הם יחזיקו את זה לתוך ההתבגרות שלהם". "כשאני אומרת להם לא הם כועסים עלי". "כשמישהו כועס עלי - זה כבר מסוכן". בפשטות אפשר להגיד שהאמנתי שהתפקיד שלי הוא להגיד להם "כן" ושאני אמורה למצוא דרך להגיד להם "כן" בכל מצב. אמא שמאמינה שזה התפקיד שלה היא אמא במצוקה קשה. זו אמא שכל "לא" שהיא אומרת, מתנגש עם האמונות העמוקות שלה ומעורר בה חרדה.

לא יעזרו כל ההחלטות, לא נוכל לשנות את ההתנהגות שלנו בלי שנחקור, נבין ונשחרר את המחשבות והאמונות שלנו שהובילו לאותה ההתנהגות מלכתחילה."

כשהתחלתי לקחת את האמונות שלי לחקירה המרחב שבו אני פוגשת את הילדים השתנה.

הנוכחות שלי הפכה לבוטחת בעצמה, מעוגנת ומקורקעת. למדי להבין מתי ה"לא" שלי הוא אמיתי, ולהגיד אותו בפשטות. למדי גם לזהות מתי ה"לא" שלי הוא מניפולציה, בדיקת סמכות או פחד מהעתיד. ולמדתי לשחרר אותו. ולהתגמש.

יותר ויותר אני לומדת לפגוש את הילדים שלי מתוך אותנטיות ואמון.

התוצאות הן קשר עמוק ומיוחד בין כולנו, ושלווה באימהות.

*כותבת יעל טל